מקבלי ירושה נהפכים לעשירי העולם

דור הבייבי בום במדינות המפותחות מעביר לילדים יותר ירושות, שמחולקות באופן פחות שוויוני מההכנסות, וכך נוצר שלטון חדש: אינהריטוקרטיה ■ לאותם יורשים אין מוטיבציה לעבוד או לחדש, והם מונעים בנייה מטעמי NIMBY ומתמרנים את מערכת המס

אקונומיסט

 24 מרץ 2025

     תקציר הכתבה ב-75 מילים

אם תעבדו קשה, כך אמרו לילדים, תצליחו.

בעבר העצה הזו הוכיחה את עצמה. רבים מהמוכשרים והחרוצים השיגו את הונם וחיו חיי נוחות, ללא קשר להון שירשו מהוריהם. ואולם כיום, החשיבות של הון שעבר בירושה הולכת וגדלה במדינות העשירות, וזו בעיה.

אנשים בכלכלות המפותחות עומדים לרשת      6 טריליון דולר השנה, כ–10% מהתמ"ג. זו עלייה לעומת 5% בממוצע בכלכלות עשירות באמצע המאה ה–20.

הסכומים שעברו בירושה מדי שנה כנתח מהתמ"ג הוכפלו בצרפת מאז שנות ה–60 ועלו כמעט פי שלושה בגרמניה מאז שנות ה–70. היכולת של צעירים לקנות בית ולחיות בו בנוחות נקבעת על פי ההון שהם יורשים לא פחות מאשר על פי מידת ההצלחה שלהם בעבודה. לשינוי הזה יש השלכות כלכליות וחברתיות מטרידות, משום שהוא פוגע לא רק באידיאל המריטוקרטי, אלא בקפיטליזם עצמו.

עושר רב ביחד עם קיפאון כלכלי

התגברות התופעה הזו משקפת בין היתר את ההתעשרות וההזדקנות של החברה. ככל שכלכלות נהיו עשירות יותר, הן צברו יותר הון על כל עובד — הון שצריך להיות בבעלותו של מישהו. ואולם מכיוון שקצב הצמיחה הכלכלית נהיה אטי ושוקי הנדל"ן פרחו, העושר הזה גדל ביחס להכנסות. השילוב הזה בין עושר רב ובין קיפאון כלכלי מתמשך בולט במיוחד באירופה, שבה הצמיחה בפריון הייתה חלשה.

המשמעות של יותר הון היא יותר ירושה שבני דור הבייבי בום מעבירים לילדיהם. ומכיוון שהעושר מחולק בצורה הרבה פחות שוויונית מההכנסות, נוצר כאן שלטון חדש של יורשים: אינהריטוקרטיה (Inheritocracy).

בניית בתים במקומות הנכונים והטלת מסי רכוש שנתיים, במיוחד כאלה שקשורים לשווי הקרקעות, יסייעו להחזיר את הקשר בין עבודה להון

אפשר לראות את זה בשינוי במצבם של הסופר עשירים. במשך רוב המאה ה–20 עזבונות גדולים מאוד נמוגו עקב השקעות גרועות, מלחמות או אינפלציה. לפי אחד החישובים, אם המשפחות העשירות בארה"ב השקיעו ב–1900 בצורה פסיבית בשוק המניות, הוציאו 2% מהונם בכל שנה והולידו מספר רגיל של ילדים, אמורים היו להיות כיום 16 אלף מיליארדרים של כסף ישן בארה"ב.

ואולם המגמות האלה משתנות, אולי משום שמיליארדרים גם צוברים עושר וגם משתפרים בשמירה עליו. ב–2023 נהפכו 53 בני אדם למיליארדרים בזכות ירושה, לא הרבה פחות מ–84 האנשים שנהפכו למיליארדרים בזכות עצמם, לפי נתוני בנק UBS. ייתכן שהסיבה לכך היא שכיום קל להשאיר פשוט את הכסף בקרן מדדית, ועקרונות ניהול העושר מובנים טוב יותר. בנוסף, ממשלות רבות הפחיתו את מסי הירושה.

מעמד הלא־יורשים משתרך מאחור

ואולם הדבר הבולט ביותר לגבי אינהריטוקרטיה הוא שהיא נוגעת לא רק לסופר עשירים. היורש הממוצע יורש בית רגיל, או את ההכנסות ממכירתו, ולא יאכטה ענקית או שטחי קרקע עצומים. עושר הנדל"ן זינק בעשורים האחרונים, במיוחד בערים גדולות כמו לונדון, ניו יורק ופריז. מי שהיה לו מספיק מזל לקנות נדל"ן לפני העלייה הממושכת הרוויח הרבה כסף, והעביר את ההון הזה ליורשים. זה מוביל לכך שבנקאים ועורכי דין של תאגידים מנהלים בשם לקוחותיהם מאבקים על רכישת בתים מעזבונם של נהגי מוניות.

ככל שנדל"ן נהפך לפחות ופחות בר השגה במקומות כמו ניו יורק ולונדון, כך מי שנמצא בקצה התחתון של העשירון העליון יכול פחות להרשות לעצמו את החיים הראויים למעמדו. אנשים צריכים הון משמעותי — אם לא מהנדל"ן של הוריהם, אז מ"בנק אמא ואבא".

אם מביאים בחשבון את כל זה כמכלול, החשיבות הגוברת של העברה בירושה מתחילה להתבהר. בבריטניה, אחד מכל שישה אנשים שנולדו בשנות ה–60 צפוי לקבל ירושה בשווי שחל יותר מעשר שנות הכנסה ממוצעת לאותו דור. בקרב ילידי שנות ה–80, זה כבר אחד מכל שלושה. האי־שוויון במה שאנשים יורשים הוא מדהים. חמישית מבני 35–45 צפויים לרשת פחות מ–10,000 ליש"ט (13 אלף דולר), בעוד שרבע צפויים לרשת יותר מ–280 אלף ליש"ט.

עליית האינהריטוקרטיה אמורה להטריד מאוד את התומכים בשוק החופשי. ראשית, היא יוצרת מעמד של רנטיירים, אנשים שהכנסתם באה מרכוש, שניצב בפני שורה של תמריצים שליליים. מערכת המיסוי המלאה בפרצות גורמת לכך שהעשירים מקדישים הרבה זמן לתמרון הכללים. עדיף היה לו היו מנצלים את הזמן להכוונת ההון שלהם לדברים יותר פרודוקטיביים.

כיום התמריץ של עובדים צעירים ושאפתנים לעבוד פוחת. וכשהם מאמינים שהמערכת

מוטית נגדם, התמיכה שלהם במפלגות המיינסטרים בפוליטיקה דועכת

בניסיון להגן על הנכסים, בעלי בתים נהפכים ל–NIMBY (לא בחצר האחורית שלי) — הם מונעים הקמה של בניינים והופכים בתים לבלתי נגישים לאלה שאין להם הון בירושה. בנוסף, מכיוון שהם יודעים שביכולתם להסתמך על הירושה שלהם, אין להם מוטיביה רבה לעבוד או לחדש.

מדאיגה עוד יותר העובדה שהתת־מעמד של לא־יורשים משתרך יותר ויותר מאחור. אם פעם היה קשה לרכוש נדל"ן, וחיים נוחים היו קשים להשגה, כיום התמריץ של עובדים צעירים ושאפתנים לעבוד פוחת. וכשהם מאמינים שהמערכת מוטית נגדם, התמיכה שלהם במפלגות המיינסטרים בפוליטיקה דועכת.

לטפל בבעיה בדחיפות

זו הסיבה לכך שיש לטפל בדחיפות בבעיה הזו. יהיה מטורף לייחל לכך שהאינפלציה והמלחמה יחסלו את ההון, כפי שקרה במאה ה–20. "אקונומיסט" תמיד טען שמיסוי ירושה הוא הכלי ההוגן ביותר להתמודדות עם האינהריטוקרטיה. אבל המסים כל כך לא פופולריים עד שבמקום לאכוף אותם, הממשלות יצרו פרצות בזו אחר זו, העלו את הרף שעליהם חלים המסים או ביטלו אותם לחלוטין.

למרבה המזל, יש פתרונות אחרים. בניית מספיק בתים במקומות הנכונים היא הפעולה החשובה ביותר שממשלות יכולות לנקוט כדי להחזיר את הקשר בין עבודה להון. הטלת מספיק מסי רכוש שנתיים, במיוחד כאלה שקשורים לשווי הקרקעות, תסייע גם היא, משום שגביית המס תתגלם בירידה במחירי הבתים, ותצמצם את היחס בין מחירי הבתים להכנסות.

כל דבר שמעודד את הצמיחה הכלכלית, שכל כך נחוצה באירופה, יוריד את היחס בין העושר לתמ"ג. הימים הטובים של המריטוקרטיה הובילו לניידות חברתית, צמיחה ושגשוג. עם עבודה קשה, הימים האלה יכולים לחזור.