האם אדם יכול לשלוט ברכושו גם לאחר מותו, דורות על גבי דורות? סיפורה של מרים, שהלכה לעולמה והותירה צוואה, מעלה שאלה משפטית עקרונית זו, אל מרכז הבמה. בצוואתה קבעה מרים כי דירת מגוריה תישאר "לעולם" בתוך המשפחה ולא תימכר לעולם לזרים. יורשיה, שביקשו לבטל את ההוראה, טענו בצדק, כי משמעותה היא המשך שליטתה של המנוחה בנכסיה גם בדורות הבאים, מצב המכונה בפסיקה "שלטון היד המתה".
בית המשפט קיבל את טענת היורשים וביטל את ההוראה. בכך יישם עיקרון יסוד בדיני הירושה, המכיר אמנם בכבודו של רצון המת, אך מציב לו גבולות ברורים. החוק אינו מתיר למוריש לשלוט באופן בלתי מוגבל בעולמם של החיים, ולמנוע מיורשיו לנצל את רכושם כראות עיניהם.
עיקרון זה בא לידי ביטוי מובהק בסעיף 42 לחוק הירושה, המתיר אמנם למוריש לקבוע יורש אחר יורש, אך רק פעם אחת (חוץ מחריג המוזכר בחוק). המחוקק ביקש למנוע מצב בו שרשרת של יורשים תהיה כבולה לנכס מבלי יכולת אמיתית לנהוג בו באופן חופשי. הרציונל ברור: החיים שייכים לחיים, ואין לאפשר למתים לנהל את ענייניהם מקברם לנצח.
החוק גם יבטל הוראה בצוואה שהיא בלתי חוקית, בלתי מוסרית או בלתי אפשרית.
כך למשל, הוראה להקים קזינו בארץ עם כספי הירושה, תבוטל כיוון שהקמת קזינו בארץ היא בלתי חוקית.
כן נקבע כי הוראה ולפיה יורש יקבל ירושה בתנאי שיתגרש, תחשב כהוראה בלתי מוסרית, ותבוטל.
במקרה אחר, אשה קבעה בצוואתה, כי אחת מבנותיה תירש אותה בהגיעה לגיל 25 ואולם, אם יתברר למנהל העיזבון כי הבת מושפעת מאחותה או מאביה (בעלה של המנוחה), היא לא תקבל את הירושה. בית המשפט קבע כי תנאי בצוואה הדורש מהבת לנתק קשריה עם אחותה ואביה, הוא תנאי לא מוסרי, וביטל אותו. בית המשפט קבע כי יש להגביל את "שלטון היד המתה" וכי מדובר בציווי שמילויו אינו מתיישב עם ערכי החברה הבסיסיים ואשר יש באכיפתו משום פגיעה קשה בנשארים אחריו.
החוק מכיר בחשיבות רצון המת, אך מגביל את השפעתו על מנת למנוע "שלטון היד המתה" ולאפשר לדורות הבאים לנהל את חייהם ורכושם באופן חופשי. האיזון בין שני עקרונות אלה הוא מורכב ונדון רבות בבתי המשפט.
